<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ח</h1>
<h2>דף ס:</h2>
שלא להלוות בריבית לישראל דכתיב (דברים כ"ג) לא תשיך לאחיך וגו'. ודווקא לישראל אבל לגר תושב מותר (ב"מ ע"א), ואפילו הקדמת שלום אסורא) שנאמר (שם) בכל דבר. וכשתדקדק בדבר תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין, לא תהיה לו כנושה, ואת כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עיור לא תתן מכשול. והלוה עובר בג' לאוין ועשה, לא תשיך, ולאחיך לא תשיך, ולפני עיור לא תתן מכשול, ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך, והערב והעדים עוברין לפני עיור לא תתן מכשול. אע"פ שהלוה והמלוה עוברים על כל אילו אין לוקין עליהם לפי שניתן להשבון והוי לאו הניתק לעשה וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי עמך. כל המלוה ברבית אם ריבית קצוצה היא שאסורה מן התורה יוצאה בדיינים כר' אליעזר (ב"מ ס"א) שפוסק שם הלכה כמותוב) ומוציאין אותו מן המלוה ונותנין ללוה. א) למי שאינו רגיל להקדים לו שלום ואע"ג דאוכל וכסף כתובים בפסוק לאו דווקא דהוא הדין לכל דבר, לשון סמ"ג (ל"ת סי' קצ"א). [וצריך לומר דדווקא במטלטלין אבל לא בקרקעות כגון אם הלוה לו עשר גפנים טעונים באחד עשר, עכ"ל תוס' פ' א"נ] [ויש ריבית דברים כיצד לא יאמר לו המלוה ללוה דע אם איש פלוני בא במקום פלוני דמחזי [כריבית] דמשום שכר מעותיו לבו גס בו לצות עליו כל כך וריבית דברים הוא שאינו טורח אלא שואל לעומדים סביביו הבאים אצלו אם בא איש פלוני, עכ"ל ריב"ן פ' איזהו נשך]. ב) אמר רבא האי מאן דמסיק לחבריה בריבית ויש לו עליו זוז מרבית קצוצה וקאזלי חיטי ארבע גרוי בזוזא ויהיב ליה באותו זוז חמשה כי מפקינן מיני' חמשה מפקינן דמעיקרא בתורת ריבית אתו לידיה ולא אמרינן אוזלי קמוזלי גביה החמישי וכן אי יהיב ליה גלימא בגויה פי' שנתן לו גלימא בד' זוזי דרבית דמסיק ביה אפילו לא שויא אלא ד' זוזי — מפקינן מיניה בגלימא ולא המעות דקאמרי קמיכסי וקאי בגלימא דריבית, ואמר רבא האי מאן דמסיק ביה חבריה תריסר זוזי דריביתא — פי' שחייב לו תריסר זוזי דריבית — ואגר ליה חצר דמתגרא (בד') [בי'] זוזי — פי' לכולי עלמא — ואוגרי' ניהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה ולא מצי למימר כי אגרנא דהוה משתרש לי — פי' כששכרתיה ממך בתריסר משום דמרווחא הוא דכיון דזוזי דרבית הוא לא איכפת ליה — השתא דלא קמשתרש לי — פי' דקמהדרנא לך — כי דאגרי כולי עלמא אגרנא לך — פי' לא יהבינא לך כי אם עשרה, לא מצי למימר הכי משום דאמר ליה סברת וקיבלת, פי' בתריסר, עכ"ל התלמוד בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ה).
<h2>דף סב.</h2>
ואם מת המלוה אין מוציאין אותו מן היורשין שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך לאב דווקא הזהיר ולא הזהיר לבניםא). הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים שלקח בריבית חייב להחזיר מפני כבוד אביהן אם עשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמתב). א) אמנם על לא תשימון (ו)פירש ר"י (כ)שלוקה כשגובה כשנגמרה השימה לשון ס"ג. ב) שטר שיש בו ריבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה הקרן ולא הריבית כרבנן דר' מאיר שאין הלכה כר' מאיר בקנסות כמו שפסקו הגאונים, קדם וגבה הכל מוציאין ממנו הריבית קצוצה אבל ריבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה, לשון ס"ג.
<h2>דף סג.</h2>
ומעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לוא). ואם יש לו מעט לוה עליו כמה וכמה אבל מכל מקום ללות בתנאי שלא קבל עליו לפרוע עד זמן היוקר אסור כמו סאה בסאה. א)0אין מעמידין מלוה פירות באין לו אפילו יצא השער דתני ר' אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר ליה תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין יש לי שאני רוצה ליתן לך צא ועשה לי בשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור מדקתני בשער של עכשיו אלמא ביצא השער מיירי ואפילו הכי קתני אין לו אסור וקיימא לן כר' אושעיא, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף סד.</h2>
ומותר לתת דמי חבית של יין לחבירו ויאמר אם תחמיץ החבית תהא של מוכרא) ואם הוזלה והוקרה תהא של לוקח הואיל דמקבל הלוקח זולא ואפילו לא יקבל הלוקח זולא כמו מתשרי ועד טבת מותרב). א) ומותר לתת דמי החבית פי' התוספות (ד"ה אי) אין לפרש דאיירי כשמשך דאם כן אפילו לא קבל עליו הלוקח זולא לא יהא אסור דכיון שמשך המקח קיים ומתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה המוכר לקבל עליו אונסא וזולא ומה דומה זה לרבית אבל אם לא משך ניחא דאם כן המעות בהלואה אצלו וקרוב לשכר ורחוק להפסד היא ואסור אם לא משום דמקבל הלוקח עליו זולא והוי קרוב לזה ולזה, עכ"ל התלמוד פרק איזהו נשך. ב) דמקח טעות הוא דמעיקרא החמיץ ובזמן מועט כזה אין דרך שיוזל, עכ"ל פרק איזהו נשך (עיין שם בתוספות ד"ה אי).
<h2>דף סד:</h2>
משכנותיו בנכייתא שריא) וירא שמים יזהר מזה וכיוצא בזה אבל משכנתא דסורא שרי לכל אדם דכתבי הכי במיפק שניא אילן תיפוק ארעא בלא כסףב) וזהו בשדה כרם לבדהג) אבל בחצר שנינו (דף ס"ד) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור לו בפחות מפני שהוא ריבית ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ואם דר בה המלוה צריך להעלות לו שכר ודווקא דירת חצר שהיא פרהסיאד). א) משכנתא באתרא דלא מסלקי — פ"ה מנהג הוא להם הממשכן שדה לחבירו אינו רשאי לפרוע לו בפחות י' שנים — לא ניכול אלא בנכייתא — פי' (יורא) [יוריד] לו קצת מן המלוה משום פירי ולא מחזי כריבית והכא כיון דלא מציה לסלק ליה דמיא לזביני שמכרה לו לימים הללו וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול דמחזי דמשום שכר מעותיו הוא דמוזיל גביה ומגביה ומקניה ליה להנך פירי דהך שתא משום נכייתא פורתא דמנכה לו, עכ"ל ריב"ן פ' איזהו נשך. ויש גירסא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול בנכייתא ופי' התו' אבל באתרא דלא מסלקי מכר הוא ובלא נכייתא שרי, עכ"ל (דף ס"ז ד"ה במישלם). משכנתא בנכייתא שרי, פי' כגון שהלוהו ק' דינר ומשכן לו בהן שדהו או חצרו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף של שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בה אסור אבל בשדה וכיוצא בה מותר כי הא דרבינא אכיל בנכייתא ואע"ג דאמר רב אשי צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא נכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן, לשון ס"ג. [אי נמי האי נכייתא דאכל רבינא הוי קיצותא דאמר ליה חמש שנין אכילנא בנכייתא מכאן ואילך שיימינן לכולהון פירי דהא פליג בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי וקיימא לן כרבינא לקולא ויש ספר שכתב בהן והילכתא קיצותא אסירא ופסק ר"ח וקיימא לן כרב אשי דלא אכיל בנכייתא דלא שרי לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא, עכ"ל פרק איזהו נשך (דף ס"ז)]. ב) כיצד כגון שהלוה לו ק' דינר ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעלים חנם הרי זה מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפילו הם שוים אלף דינר בכל שנה שאין זו הלואה אלא כאילו מוכר לו מעכשיו כל השנים הבאות ואוזולי קמוזיל גביה כמו שלוקח בפחות זה הוא משכנתא דסורא, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה הרי זה מותר, עכ"ל ס"ג. וקצת קשה וכי מה בין זה ומשכנתא בנכייתא ואם נפרשו משום דנכייתא אין רגיל לנכות לו אלא דבר מועט בשביל פירות של כל שנה ושנה אבל משכנתא דסורא רגילים לשום כפי שוים לא משמע הכי אלא משמע בתנאי זה שמתנים כמשלם שניא אילן כו' הוא הגורם, וצריך לפרש דמאחר שפירש לו כך לא מחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות השנים האילו (כמותן) [באותן] הדמים כדפירש בקונטרס (שם) אבל אי לא כתיב הכי אלא סתם מנכה לו כל שנה ושנה בפני עצמו דמי כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכירות המלוה ואסור ואע"ג דמשכנתא דסורא נמי אם בא לסלקו באמצע השנים יכול לסלקו דאם לא כן בלא נכייתא נמי נכול כדמשמע לעיל דבאתרא דמסלקי לא נכול אלא בנכייתא אבל באתרא דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא מכל מקום כל זמן שאין מסלקי מחזי כמכר מאחר דאין יכול להוקיר אצלו פירות של כל שנה ושנה ממה שקצבו ביניהם אבל בנכייתא אפילו תימצי לומר שאינו יכול להוקיר אפילו פירות של כל שנה ושנה דמסתמא אין באים לעשות תנאי חדש בכל שנה ושנה מכל מקום הואיל ולא קצבו סכום כל השנים לפרש בשטר במשלם (שבא) [שניא] אילן מחזי (אפילו) כהלואה, ל' שנץ פ' נשך. ג) אמר רב אשי (דף ס"ח) לית הילכתא כחכירי נרשאי, פי' בני נרש חכירות זה המקבל קרקע לחלוטין בכך וכך כורין לשנה וכתבי הכי בשמן מלוין על השדה לאכול הפירות על ידי קיצותא במשכנתא דסורא [ו]חוזרים מיד ונותנין השדה עצמו לבעלים בחכירות של ארבע כורים או י' בשכר מעות הוו ולא בשבח שדה חוכר וכתבי פלניא משכן ליה ארעא פלניא לפלוני והדר חכרי מיניה אימת קקני דאקניו נהלה, כלומר כמה שנים אבל פירות של אותה שנה דלית תחזי השתא כחוכר שדה שלו לחבירו הא אכתי לא אכלה מידי ומחזי כריבית, והאידנא דקכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינו ליה כמה (ערכין) [עדנין] פי' ששהו תחילה ב' שנים או ג' ואכלה מלוה והדר חכרה וכתביה הכי כו' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שפיר דמי ולאו מילתא היא, גימגום, עכ"ל רבי"ן פרק איזהו נשך, ור"א פירש ולאו מילתא היא אלא כדכתבינן בשלם שניא אילן, עכ"ל. ד) ולפיכך יש חלוק בין חצר לשדה (דף ס"ד). עוד פירש רש"י (שם) טעמא אחרינא משום דשדה וכרם יש בהם ספק דשמא לא יהא שם פירות אבל בית וחצר אין שום ספק הקשה ר"ת בית וחצר נמי וכי ליכא ספיקא שמא יפול או שמא ישרף לכך פירש ר"ת דבית וחצר ושדה כי הדדי נינהו וכי תימא מאי שנא ממשכנתא דשרי ויש לומר משכנתא בנכייתא דשרי זהו כשהלוהו על השדה ועל הבית דכיון שהן ממושכנין ביד המלוה דמי למכר והוי כמוכר שדהו לפירות לזמן לפחות משויו ולכך שרי בין בבית בין בשדה אבל [מתניתא] דקאמר המלוה לחבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור לו בפחות מיירי שלא הלוהו כלל על החצר כדמשמע לישנא דמתניתין דתנן המלוה את חבירו סתם ולא קתני המלוה על חצירו הילכך לא דמיא כלל למכר ולכך אסור ודכותיה גבי שדה נמי אסור כי האי גוונא אם לא הלוהו על השדה אסור לאכול הפירות בפחות משוים וחומרא גדולה היא, מיהו לטעמא דפרהסיא אין לחוש [ד]האי טעמא דפרהסיא לא הוי רק לגבי חצר דלא קיימא לאגרא והשתא לפי' ר"ת מותר להלות על הבית ולדור בו בנכייתא כיון שממושכנת היא בידו ולפי' רש"י אסור ונראה שיש להחמיר כדברי רש"י ומשמע דהלכה כלישנא קמא דהתם דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר מדמייתי ליה גבי איסור עובדא מרב יוסף ואם כן בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור, אם כן לכאורה נראה שאסור לאדם שלוה מחבירו להשאיל למלוה כלים וכוסות או סוסו אע"פ שאינן עשויין להשכיר ומעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מזה, לכך נראה דכל טובת הנאה שהיה עושה בלא ההלואה שריא, כגון סוסו וכיוצא בו ואע"ג דאסרינן גבי חצר דלא קיימא לאגרא פי' וגברא דלא עביד למיגר איכא לאוקומא כגון שלא היה המלוה רגיל אצל הלוה קודם ההלואה ולא היה משאילו בלא ההלואה, כי המלוה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל הרי זה ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכן המלוה את חברו והתנה עמו שידור בחצירו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירות מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו על מנת שידור בו חנם הרי זו ריבית של תורה ויוצאת בדיינין וכיוצא במשכון זה קורא התלמוד משכנתא בלא נכייתא אבל המלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן שדה דומה לממשכן חצירו שהרי אין בשדה פירות מצוייין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך הוא אבק ריבית וזה שאמר שם (דף ס"ב) רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא שבדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. ועוד אמר שם רב אשי (דף ס"ז) המלוה את חברו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות והיה המלוה אוכל פירות אפילו אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות הרי זה כמו שהוציא ממנו בדיינין, לס"ג. וכתבו התוספות, וזהו דקאמר התלמוד הדור משכנתא באתרא דמסלקי פ"ה משכן לו שדהו סתם שלא קצץ זמן אם איני פורע לך עד זמן פלוני הרי שלך, באתרא דמסלקי פי' במקום שרגילין לסלק דכל אימת דהוו ליה זוזי ללוה מכי מסלקי ליה למלוה מארעא קיימא לה ארעא ברשות לוה ודרך האחרים להתנות בנכייתא כל זמן שיניחנה בידו וזה ירד סתם ולא פירש ואכל המלוה כשיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי ואי אכל טפי לא מפקינן מיניה וכל שכן באתרא דלא מסלקי ואכל המלוה הפירות לא מפקינן מינה, עכ"ל נשך (שם). עוד שם אמר מר זוטרא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה אפילו מתמרי דעל בודיא, פ"ה דרכם היה לשטוח מחצלות תחת הדקל בשעת לקיטה ונופלין התמרים עליהן ואם בא ושלם לו מעותיו מסלקו אף מתמרים שעל המחצלות והדרי ללוה דאכתי לא קננהו מלוה. ואי אגבינהו (בסימני) [בסיסני] — שנתנם בתוך סלים כשנטלם מן המחצלת — קנה אותם בהגבהה קודם שקבל מעותיו והרי הן שלו ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח בפ' המוכר (ב)ספינה (ב"ב פ"ה ע"ב) אע"ג דלא אגבינהו בסיסני קנה. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסלקנא הא אמר לא מסלקנא והכל הולך אחר התנאי אבל באתרא דלא מסלקי' ואמר מלוה קמסתלקנא לכשתחזיר לי מעותי הלכתא צריך למקני' ופי' התוספות (שם ד"ה הלכתא) דאיירי לאחר שלוה ממנו סתם דאי בתחילת ההלואה אע"ג דהוי אתרא דלא מסלקי כיון שזה עומד וצווח היאך יכול לעמוד ולקנות אלא [מה] שהוא מקנה ל(ו)י ואפילו איזיל ואטרח ואייתי זוזי הילכתא לא אכיל. אמר רב אשי (שם ס"ח) סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינא דאי אכל ליה שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא מצי מסלק ליה, עכ"ל התלמוד. אין הלכה כאותו רבינא דאפיק שאכל המלוה במשכנתא בלא נכייתא דשדה אלא כאותו רבינא שהיה תלמיד וחבר לרב אשי שסובר דאינו אלא אבק ריבית, עכ"ל ס"ג. במשכנתא דיתמי עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים פי' כאילו הי' גדולים דאכל המלוה טפי ולא מפקינין מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא דאם יש לו למלוה שטר אחד לבר חוב זה לא מחשבינן מה שאכל טפי על חוב האחר דאם כן מפקינן מיניה, עכ"ל בפרק איזהו נשך (שם). (דף ס"ה) משכן לו בית [משכן] לו שדה ואמר ליה לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו. — פ"ה פסקה לו דמים מעכשיו, מעטים להוסיף לו על מעות ההלואה להעמידה בידו אם בא למוכרו אסור — דמשום שכר מעות שהלווה לו מתנה עמו למוכרו בפחות משויו והוי רבית, פי' צד אחד בריבית דאם יחזיר לו מעותיו אין כאן רבית ואם לא יחזיר איכא ריבית, לשון רבי"ן — בשוייהן מותר פי' ואם אמר ליה לא תמכרם לי אלא בשוייהן מותר דאף על גב דקרחי ליה משום הלואה דלא ליזבניה אלא לדידיה, עכ"ל בפרק איזהו נשך (שם).
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב נחמן טרשא דידי שרי פי' למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו מעכשיו הרי הוא לך בפחותא), ודווקא בדבר שאין דמיו ידועים לכל העולםב), ואמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי שהיה מוכר פרקמטיא במקום הזול כמקום היוקר שהיו מוליכים שם הפירות לפי שהחמרים לוקחים שם סחורה בזול שהיה בכאן ביוקר ואחריות הדרך על רב חמאג) ומפרש טעמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מוכסא וזה אפילו היה בידם מעות לא יוכלו למצא מי שיעשה להם כזה, ופסק תלמודא כטרשא זו גם בטרשא דרב נחמן הוי הלכה מדקאמר אין הלכה כרב פפא שמדבר שמפרש לו מעכשיו הרי הוא לך בפחות ואינו אומר ולית הלכתא כטרשא דרב נחמןד). א) אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר דהתם במפרש, עכ"ל ס"ג. ב) פי' כגון חפץ הנמכר בה' לכול ומכרו לשנה בו' שאין זה דומה אגר נטר כי גם עתה היה יכול למצוא אדם הצריך לו שיתן ו' אבל שוה ה' בז' מודה דאסור אפילו בסתם. עכ"ל ס"ג. ג)0והלקוחות משתכרים בפרגמטיא שלוקחין במעותיו ומביאין כאן ואחריות (סחורה) [החזרה] עליהם ומאחר שאינם מקבלים עליהם אחריות אינם מלוה אצלם עד שהפרגמטיא נמכרת והם מקבלים המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן רבית ואומר שם מאי טעמא, לשון ס"ג. ד)0אמר רב אשי לית הלכתא כשטרי מחוזנאי פי' בני מחוזא דזקפי להו רוחא אקרנא וכתבו ליה שטרא — פ"ה כותבין ממון לחצי הריוח ומקבלין עליה אחריות דאונסא וזולא דהשתא טרשא דרב חמא אבל היו מעכשיו מחשבון כך וכך יהיה דמצרף חצי הריוח המגיע לחלקו עם הקרן וכותב על המקבל שטר כך וכך אתה מחוייב לי ומחתם על השטר עדים ובדבר זה אין הלכה כמותם שהיו עושים מזויף ומחתימים עדים על השקר דמי יימר דהוי רוחא שמא יפסיד הקרן ונמצא שאינו מחוייב לו כלום שהרי הוא מקבל עליו אונסא וזולא אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה ואמרו לא רוחנא בה כו' האי הוה מאמין להם ואינו נפרע מהם אלא כפי מה שהם מודים שרווחו בה ואהני ליה שטרא למגבא ממשעבדי אמר ליה התינח היכא דאיתיה לדידיה בחיי אם שכיב ונפיק שטרא קמי יתמי מאי השתא קמפסדי דיתמי לא מהמני להו, עכ"ל התלמוד פרק איזהו נשך (דף ס"ח). אמר רב האי מאן דיהיב זוזי לגינאה וקאזלי עשרה קרי בני זרתא — פי' נותנין עשרה דלועים גדולות בחצי האמה בזוז אחד — ואמר ליה יהיבנא לך בני גרמידי — פי' אמה — איתנהו שרי — פי' אית ליה בני גרמידי שרי — לית ליה אסור — פי' אע"ג דאית ליה בני זרתא אסור — פשיטא מהו דתימא כיון דממילא קרבו — פי' דהא אי אית ליה השתא דלועים קטנים ויכול להניחם בקרקע והם גדולות מאליהן עד דהוו בני גרמידי ולא נכיה ליה למוכר מידי — אימר שפיר דמי קא משמע לן דאסור כמאן כי האי תנא דתניא ההולך לחלוב את עזיו ולגוז את רחליו (ולראות ולדור) ולרדות את כוורתו — פי' חלות דבש — ומצאו לחבירו ואמר ליה מה שעזיי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך מותר — מאי טעמא דמאי דאית ליה השתא קמזבין ליה ואם פחת לו מן השווה אוזולי קמוזיל גביה ואין כאן אגר נטר דאי הוה בציר מדמיו [נמי] הוה שקיל, וא"ת (מש"מ) [מ"ש] מה שעיזי חולבות דמותר מפרדס (לקמן ע"ג ע"א) דרב אסר לקנות פירות כרם ופרדס קודם שיגמרו פן יהיה שווה יותר ויש לומר התם ליתא לענבים כלל שעדיין לא נתבשלו וצריך להמתין זמן מרובה אבל הכא איתא החלב בבהמה ואין צריך להמתין כי אם זמן מועט אי נמי לשם ר"ל בקץ ליה בכך וכך ענבים יטעון כרמי ולהכי אסור — אבל אם אמר ליה מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך מה שכוורתי רודה כך וכך או דבש כך וכך אסור אף על גב דממילא קרבו כיון דליתנהו ההיא שעתא אסור — פי' דאוזיל גביה בשכר המתנת מעות או משום דמקדים ליה זוזי קודם שחלבו עזיו דשמא לא ימצא באותו פעם כמה שהתנה עמו וימתין עד שיחזירו ויחלבו והכא נמי גבי קרי — איכא דא' אמר רב כיון דממילא קרבו שפיר דמי והתניא דאסור התם לאו מיניה קא (דבר) רבו [ד]שקיל ליה להאי ואתי אחרינא בדוכתיה — פי' גבי מה שעזי חולבות כך וכך מכור לאו מיניה קרבי דבש וחלב זה שיש לו עכשיו אינו מועיל כלום לגדל חלב ודבש שיהיה לו היום או למחר והלכך ההוא חלב לא הוה גביה כלל בשעת מכירה אבל גבי קרי כי אית ליה זוטרי כמאן דאית ליה רברבי דמי דרברבי מזוטרי קרבו ואי שקלי ליה להנך זוטרי לא אתו אחריני במקומתן, עכ"ל התלמוד פרק איזהו נשך (דף ס"ד).
<h2>דף סה:</h2>
המוכר שדה ונתן לו מקצת דמים אסור ללוקח לאכול פירותא) ופעמים ששניהם מותרין דאמר ליה קני כשיעור זוזך מעכשיו ופעמים ששניהם אסורין דאמר ליה לכי מייתיב) קני מעכשיוג) מוכר מותר ולוקח אסור לכי מייתי קני לוקח מותר ומוכר אסור דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך, מכר לו בית מכר לו שדה ואמר ליה מוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזירם ליד) אסורה) וכל הפירות שיאכל ריבית קצוצה היא ויוצאה בדייניןו) ואם אמר לו לוקח למוכר כשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר משום דהוי פטומי מיליז). שנינו (דף ס"ה ע"א) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו חצירו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם בשל חדש בחדש סלע לחדש מותר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מכר לו שדיהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם לגורן פי' לפרוע בעת הגורן דאז מצרכות לו מעות הרי הוא לך בשנים עשר מנה אסור דבמכר הוי זמן הפרעון מייד אגר נטר לי הוא ואסור יש לדקדק אם הוא יותר אם הוא דבר ששמו שכך יהיה שוויה בגורןח). א) פי' פירות דמשעת מכירה עד שעת נתינת מותר הדמים דאי אכלינהו לוקח דילמא לא איתרמי ליה זוזי ולא מצי יהוב כלל(י) והדר זוזי ללוקח ומחזי דאכיל פירי כאגר זוזי, לשון רבי"ן. ב) פי' מותר הדמים, עכ"ל. ג) פי' השדה הילכך אי אכלינהו מוכר מחזי דמשום המתנה מותר הדמים אכלינהו מעיקרא והוי ריבית דצד אחד בריבית אפילו על מנת להחזיר אסור וכן אי אכלינהו לוקח דילמא לא מייתי זוזי ומהדר ליה מוכר מקצת הדמים שנתן לו מתחילה ומחזי דלוקח אכלינהו לפירי מעיקרא בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו והוי ליה נמי צד אחד בריבית ואסור אפילו על מנת להחזיר ולהכי אמר רב ענן משלשלין הפירות כלומר נותנין אותה ביד שליש עד שיגיע הזמן ויתן הלוקח מותר המעות ומחזירין אותם לו, עכ"ל ריב"ן פ' איזהו נשך. ד) פי' תחזיר לי קרקעי לא קני עכ"ל ספר המצות הגדול. ה) פי' התוספות אפילו היה תנאי המוכר אחר הקנין ונאות לו הלוקח אפילו לא הקנו זה לזה מתנאי זה נתקיים התנאי, כך מצאתי בתוספות פרק איזהו נשך. ו) פירש ריב"ן ואפילו אמר ליה קני מעכשיו קעביד לוקח איסורא אי אכיל פירי דהא אמר ליה לכשיהיו לי מעות החזירם לי ושמא יהיה לו מעות ויחזיר לו שדהו ואשתכח דפירי דהשתא אכלינהו בשכר מעות אבל גבי מוכר ליכא איסורא משום ריבית שהרי קבל כל הדמים, עכ"ל פרק איזהו נשך. ז) (דף ס"ז) ההיא איתתא דקאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי אזל זבן לה אמר ליה אי הוית לי זוזי מהדרת ליה נהלי פי' על מנת כן אני מוכר אם יהיו לי מעות תחזיר לי קרקע שלי אמר ליה את ונולא אחי פי' את [ו]האשה שאני קונה לצרכה ששמה נולא קרובים זה לזה וביניהם [תפשרו] לכשיהיו לך מעות אמר רבא כל את ועולא אחי סמכא דעתיה המוכר ולא גמר ומקני ולא הקנה שדהו אלא על מנת שאם יהיו לו מעות שיחזירם לו ולא אמרינן כיון דלא אמרה ליה בהדיא דמהדרא ליה לא סמכא דעתיה וארעא הדרא ודאי ופרי אמר רבה כדרב הונא מסתברא כאבק ריבית הויא ואינה יוצאת בדיינין וכן אמר רבא, עכ"ל איזהו נשך. [ודווקא כשלא היה התנאי הזה בתחילת הקניין אבל אם היה התנאי הזה בתחילת הקניין פי' אפילו מתני לוקח כו', לא הוי פטומי מילי כדפירש בתוס' א"נ]. [וצריך עיון שם ובסמ"ג. מיפטמי במילין דכיון דמוכר בעי לאתנויי פי' שהרי הוא צריך לתנאי זה שיחזירו לו שיהיו לו המעות ולוקח הוא דאתני כמאן דאמר ליה מדעתי אי בעינא עבידנא ואי בעינא לא עבידנא, עכ"ל בפרק איזהו נשך (שם)]. ח) דבר ששמו שכך שוה לגורן מתחלת המכר יכול לומר תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף סז:</h2>
משכנותיו בנכייתא שריא) וירא שמים יזהר מזה וכיוצא בזה אבל משכנתא דסורא שרי לכל אדם דכתבי הכי במיפק שניא אילן תיפוק ארעא בלא כסףב) וזהו בשדה כרם לבדהג) אבל בחצר שנינו (דף ס"ד) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור לו בפחות מפני שהוא ריבית ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ואם דר בה המלוה צריך להעלות לו שכר ודווקא דירת חצר שהיא פרהסיאד). א) משכנתא באתרא דלא מסלקי — פ"ה מנהג הוא להם הממשכן שדה לחבירו אינו רשאי לפרוע לו בפחות י' שנים — לא ניכול אלא בנכייתא — פי' (יורא) [יוריד] לו קצת מן המלוה משום פירי ולא מחזי כריבית והכא כיון דלא מציה לסלק ליה דמיא לזביני שמכרה לו לימים הללו וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול דמחזי דמשום שכר מעותיו הוא דמוזיל גביה ומגביה ומקניה ליה להנך פירי דהך שתא משום נכייתא פורתא דמנכה לו, עכ"ל ריב"ן פ' איזהו נשך. ויש גירסא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול בנכייתא ופי' התו' אבל באתרא דלא מסלקי מכר הוא ובלא נכייתא שרי, עכ"ל (דף ס"ז ד"ה במישלם). משכנתא בנכייתא שרי, פי' כגון שהלוהו ק' דינר ומשכן לו בהן שדהו או חצרו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף של שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בה אסור אבל בשדה וכיוצא בה מותר כי הא דרבינא אכיל בנכייתא ואע"ג דאמר רב אשי צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא נכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן, לשון ס"ג. [אי נמי האי נכייתא דאכל רבינא הוי קיצותא דאמר ליה חמש שנין אכילנא בנכייתא מכאן ואילך שיימינן לכולהון פירי דהא פליג בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי וקיימא לן כרבינא לקולא ויש ספר שכתב בהן והילכתא קיצותא אסירא ופסק ר"ח וקיימא לן כרב אשי דלא אכיל בנכייתא דלא שרי לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא, עכ"ל פרק איזהו נשך (דף ס"ז)]. ב) כיצד כגון שהלוה לו ק' דינר ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעלים חנם הרי זה מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפילו הם שוים אלף דינר בכל שנה שאין זו הלואה אלא כאילו מוכר לו מעכשיו כל השנים הבאות ואוזולי קמוזיל גביה כמו שלוקח בפחות זה הוא משכנתא דסורא, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה הרי זה מותר, עכ"ל ס"ג. וקצת קשה וכי מה בין זה ומשכנתא בנכייתא ואם נפרשו משום דנכייתא אין רגיל לנכות לו אלא דבר מועט בשביל פירות של כל שנה ושנה אבל משכנתא דסורא רגילים לשום כפי שוים לא משמע הכי אלא משמע בתנאי זה שמתנים כמשלם שניא אילן כו' הוא הגורם, וצריך לפרש דמאחר שפירש לו כך לא מחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות השנים האילו (כמותן) [באותן] הדמים כדפירש בקונטרס (שם) אבל אי לא כתיב הכי אלא סתם מנכה לו כל שנה ושנה בפני עצמו דמי כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכירות המלוה ואסור ואע"ג דמשכנתא דסורא נמי אם בא לסלקו באמצע השנים יכול לסלקו דאם לא כן בלא נכייתא נמי נכול כדמשמע לעיל דבאתרא דמסלקי לא נכול אלא בנכייתא אבל באתרא דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא מכל מקום כל זמן שאין מסלקי מחזי כמכר מאחר דאין יכול להוקיר אצלו פירות של כל שנה ושנה ממה שקצבו ביניהם אבל בנכייתא אפילו תימצי לומר שאינו יכול להוקיר אפילו פירות של כל שנה ושנה דמסתמא אין באים לעשות תנאי חדש בכל שנה ושנה מכל מקום הואיל ולא קצבו סכום כל השנים לפרש בשטר במשלם (שבא) [שניא] אילן מחזי (אפילו) כהלואה, ל' שנץ פ' נשך. ג) אמר רב אשי (דף ס"ח) לית הילכתא כחכירי נרשאי, פי' בני נרש חכירות זה המקבל קרקע לחלוטין בכך וכך כורין לשנה וכתבי הכי בשמן מלוין על השדה לאכול הפירות על ידי קיצותא במשכנתא דסורא [ו]חוזרים מיד ונותנין השדה עצמו לבעלים בחכירות של ארבע כורים או י' בשכר מעות הוו ולא בשבח שדה חוכר וכתבי פלניא משכן ליה ארעא פלניא לפלוני והדר חכרי מיניה אימת קקני דאקניו נהלה, כלומר כמה שנים אבל פירות של אותה שנה דלית תחזי השתא כחוכר שדה שלו לחבירו הא אכתי לא אכלה מידי ומחזי כריבית, והאידנא דקכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינו ליה כמה (ערכין) [עדנין] פי' ששהו תחילה ב' שנים או ג' ואכלה מלוה והדר חכרה וכתביה הכי כו' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שפיר דמי ולאו מילתא היא, גימגום, עכ"ל רבי"ן פרק איזהו נשך, ור"א פירש ולאו מילתא היא אלא כדכתבינן בשלם שניא אילן, עכ"ל. ד) ולפיכך יש חלוק בין חצר לשדה (דף ס"ד). עוד פירש רש"י (שם) טעמא אחרינא משום דשדה וכרם יש בהם ספק דשמא לא יהא שם פירות אבל בית וחצר אין שום ספק הקשה ר"ת בית וחצר נמי וכי ליכא ספיקא שמא יפול או שמא ישרף לכך פירש ר"ת דבית וחצר ושדה כי הדדי נינהו וכי תימא מאי שנא ממשכנתא דשרי ויש לומר משכנתא בנכייתא דשרי זהו כשהלוהו על השדה ועל הבית דכיון שהן ממושכנין ביד המלוה דמי למכר והוי כמוכר שדהו לפירות לזמן לפחות משויו ולכך שרי בין בבית בין בשדה אבל [מתניתא] דקאמר המלוה לחבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור לו בפחות מיירי שלא הלוהו כלל על החצר כדמשמע לישנא דמתניתין דתנן המלוה את חבירו סתם ולא קתני המלוה על חצירו הילכך לא דמיא כלל למכר ולכך אסור ודכותיה גבי שדה נמי אסור כי האי גוונא אם לא הלוהו על השדה אסור לאכול הפירות בפחות משוים וחומרא גדולה היא, מיהו לטעמא דפרהסיא אין לחוש [ד]האי טעמא דפרהסיא לא הוי רק לגבי חצר דלא קיימא לאגרא והשתא לפי' ר"ת מותר להלות על הבית ולדור בו בנכייתא כיון שממושכנת היא בידו ולפי' רש"י אסור ונראה שיש להחמיר כדברי רש"י ומשמע דהלכה כלישנא קמא דהתם דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר מדמייתי ליה גבי איסור עובדא מרב יוסף ואם כן בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור, אם כן לכאורה נראה שאסור לאדם שלוה מחבירו להשאיל למלוה כלים וכוסות או סוסו אע"פ שאינן עשויין להשכיר ומעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מזה, לכך נראה דכל טובת הנאה שהיה עושה בלא ההלואה שריא, כגון סוסו וכיוצא בו ואע"ג דאסרינן גבי חצר דלא קיימא לאגרא פי' וגברא דלא עביד למיגר איכא לאוקומא כגון שלא היה המלוה רגיל אצל הלוה קודם ההלואה ולא היה משאילו בלא ההלואה, כי המלוה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל הרי זה ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכן המלוה את חברו והתנה עמו שידור בחצירו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירות מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו על מנת שידור בו חנם הרי זו ריבית של תורה ויוצאת בדיינין וכיוצא במשכון זה קורא התלמוד משכנתא בלא נכייתא אבל המלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן שדה דומה לממשכן חצירו שהרי אין בשדה פירות מצוייין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך הוא אבק ריבית וזה שאמר שם (דף ס"ב) רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא שבדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. ועוד אמר שם רב אשי (דף ס"ז) המלוה את חברו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות והיה המלוה אוכל פירות אפילו אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות הרי זה כמו שהוציא ממנו בדיינין, לס"ג. וכתבו התוספות, וזהו דקאמר התלמוד הדור משכנתא באתרא דמסלקי פ"ה משכן לו שדהו סתם שלא קצץ זמן אם איני פורע לך עד זמן פלוני הרי שלך, באתרא דמסלקי פי' במקום שרגילין לסלק דכל אימת דהוו ליה זוזי ללוה מכי מסלקי ליה למלוה מארעא קיימא לה ארעא ברשות לוה ודרך האחרים להתנות בנכייתא כל זמן שיניחנה בידו וזה ירד סתם ולא פירש ואכל המלוה כשיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי ואי אכל טפי לא מפקינן מיניה וכל שכן באתרא דלא מסלקי ואכל המלוה הפירות לא מפקינן מינה, עכ"ל נשך (שם). עוד שם אמר מר זוטרא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה אפילו מתמרי דעל בודיא, פ"ה דרכם היה לשטוח מחצלות תחת הדקל בשעת לקיטה ונופלין התמרים עליהן ואם בא ושלם לו מעותיו מסלקו אף מתמרים שעל המחצלות והדרי ללוה דאכתי לא קננהו מלוה. ואי אגבינהו (בסימני) [בסיסני] — שנתנם בתוך סלים כשנטלם מן המחצלת — קנה אותם בהגבהה קודם שקבל מעותיו והרי הן שלו ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח בפ' המוכר (ב)ספינה (ב"ב פ"ה ע"ב) אע"ג דלא אגבינהו בסיסני קנה. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסלקנא הא אמר לא מסלקנא והכל הולך אחר התנאי אבל באתרא דלא מסלקי' ואמר מלוה קמסתלקנא לכשתחזיר לי מעותי הלכתא צריך למקני' ופי' התוספות (שם ד"ה הלכתא) דאיירי לאחר שלוה ממנו סתם דאי בתחילת ההלואה אע"ג דהוי אתרא דלא מסלקי כיון שזה עומד וצווח היאך יכול לעמוד ולקנות אלא [מה] שהוא מקנה ל(ו)י ואפילו איזיל ואטרח ואייתי זוזי הילכתא לא אכיל. אמר רב אשי (שם ס"ח) סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינא דאי אכל ליה שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא מצי מסלק ליה, עכ"ל התלמוד. אין הלכה כאותו רבינא דאפיק שאכל המלוה במשכנתא בלא נכייתא דשדה אלא כאותו רבינא שהיה תלמיד וחבר לרב אשי שסובר דאינו אלא אבק ריבית, עכ"ל ס"ג. במשכנתא דיתמי עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים פי' כאילו הי' גדולים דאכל המלוה טפי ולא מפקינין מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא דאם יש לו למלוה שטר אחד לבר חוב זה לא מחשבינן מה שאכל טפי על חוב האחר דאם כן מפקינן מיניה, עכ"ל בפרק איזהו נשך (שם). (דף ס"ה) משכן לו בית [משכן] לו שדה ואמר ליה לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו. — פ"ה פסקה לו דמים מעכשיו, מעטים להוסיף לו על מעות ההלואה להעמידה בידו אם בא למוכרו אסור — דמשום שכר מעות שהלווה לו מתנה עמו למוכרו בפחות משויו והוי רבית, פי' צד אחד בריבית דאם יחזיר לו מעותיו אין כאן רבית ואם לא יחזיר איכא ריבית, לשון רבי"ן — בשוייהן מותר פי' ואם אמר ליה לא תמכרם לי אלא בשוייהן מותר דאף על גב דקרחי ליה משום הלואה דלא ליזבניה אלא לדידיה, עכ"ל בפרק איזהו נשך (שם).
<h2>דף סח:</h2>
אין מושיבין חנוני למחצית שכרא) אלא אם כן נותן לו שכרו שום דבר של קציצהב). א) ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, לשון ס"ג (לאוין סי' קצ"ג), פי' לא יתן לחנוני פירות ויאמר פירות הללו נמכרים בשווה סלע ובחנות סלע וחצי שב ומכור אותה בחנות ונחלק ביני וביניך ודבר זה אסור שיחלוק עמו בריוח אפילו התנה עמו לחלוק בהפסד אונסא וזולא דפלגא דהנהו פירות הוו הלואה גבי חנוני שקבל אחריות לפלגא ואידך פלגא הוי פקדון גביה דהא בעל הפירות קביל עליה פלגא אחריות ומחזי דחנוני קטרח בפלגא דהוי פקדון גביה למתב ליה לבעל הפירות חצי ריוח משום שכר אידך פלגא דהוי הלואה גביה והוי כריבית וכן לא יתן לו מעות כו' כדפי' לרבי"ן, עכ"ל בפ' איזהו נשך (דף ס"ח). ב) פי' בין מרובה בין מועט כר' מאיר (שם) דהשתא משום אגריה קטרח באידך פלגא דפקדון איכא דמתנן הכי אי פלגא באגר תלתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתי באגר, פי' אם יש למקבל חצי הריוח לא יקבל עליו אלא שליש ההפסד מן הקרן ואם מקבל עליו חצי ההפסד יקח שני שלישי מן הריוח דהשקיל מקבל ברוחא טפי פורתא ואין צריך לומר דאם מקבל הנותן כל ההפסד מן הקרן עליו דמותר להושיב למחצית שכר ורבינו תם פסק כרשב"ג דאמר כר' יהודה [אפילו] לא אכל עמו אלא בציר ועל זה סומכין העולם שנותנין מעות למחצית שכר לחבריהם להלוותן בריבית לפי שאי איפשר שלא יעשו לו הגוים שום טובה שיתנו לו פירות וירקות וזה יהיה לו בשביל טורחו ורבינו חננאל לא פסק כן כיון דגמ' לית הלכתא אלא צריך לפסוק עמו ליטול כפועל בטל, עכ"ל התו' פ' נשך. ולקמן בדינים שכתבנו מפורש דין עיסקא באורך ודבר שיכול לבא לידי ריבית. הלכתא המקבל כסף בריבית למחצית שכר אין צריך לתן לו שכר טרחו דמתוך שטורח בשלו טרח נמי בהאי כר' אליעזר, עכ"ל תו'. פסקו שם שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או נותן לו עסק לא יצטרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שכר ונמצא בא לידי ריבית, לס"ג (שם). מי שמלוה לחבירו במחצית שכר יכול ליקח משכון עבור כל הקרן ויתרה בו שלא ילוה כי אם על משכונות ואם הלוה בלא משכון ההפסד יהיה שלו, עכ"ל התשב"ץ (סי' תצ"ו).
משכרת אשה לחברתה תרנגולת בב' אפרוחים לשנהא). א) דלא הוי ריבית אלא שכירות בהמה דכל כמה דאיתא הדרא בעינא דלא עשאה דמים מחיים פירוש לשלמה אם כחשה אלא לאחר מיתה פירוש אם תמות וכן דרך שבירת כלי חוזר בעין אבל הלואה לא הדרא בעין תרנגולת שלי וביצים שליכי פי' מקבלת מחצה ביצים באחריות דהוו ליה ביצים נמי מחצה מלוה ומחצה פקדון רבי שמעון אוסר שזו טורחת על חלק חברתה בשכר הלואה מחצה, עכ"ל בפרק נשך.
<h2>דף סט:</h2>
וכן מותר להשכיר כלים אפילו בשומת אחריותא) משום דידע פחתייהוב). א) פי' והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד, עכ"ל. ב)0כדאמר מרא הדרא בעינא וידיעו פחתייה ובחדא סגי בהדרא בעינא או בידיע פיחתיה כדפירש בתוספות שם (ד"ה מרא) ואפילו היה משכירה נמי לעשות בה כל חפצו ולשלם אחרת מכל מקום השכר אינן בעד ההלואה דיידעי' פיחתי', עכ"ל תוספות שנץ, אבל להשכיר דינרין אסור פי' כי לא הדרא בעינא שאין זה דומה למשכיר הכלי שאין ניכר הפחת שלהן משבאו לידו, מצאתי בשם ר"ת שמי שקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית הוא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או לא לויתי ואיכא מגו אעפ"כ אין אדם משים עצמו רשע, לשון ס"ג.
ומותר לאדם לומר לחבירו טול דינר ואמור לפלוני שילוה לי מעות וכן מותר לומר לחבירו טול דינר זה והלוה מעות לפלוני שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה ודווקא כי האי גוונא כשהלוה מתחסר ואין המלוה מתרבה וכשהמלוה מתרבה ואין הלוה מתחסר אבל אם הלוה מתחסר והמלוה מתרבה אפילו על ידי דבר אחר אסורא) כדמוכח בתוספות פרק קמא דקידושין (דף ו' ד"ה דארוח) גבי דארוח ליה זמניהב). א) פי' כגון אם ראובן אמר לשמעון שקול ד' זוזי ותימר ללוי (ראובן) [דיוזופן] זוזי והלך שמעון ואמר ללוי אתן לך ד' זוז ותוזיף לראובן דכמו מלוה למלוה הוא שמלוה יצאו אף כי לא נתנם למלוה אלא לשמעון נתנם משלו כמו תן מנה לפלוני ואקדשת אני לך, עכ"ל בתו' בפרק איזהו נשך (דף ע"א ד"ה מצאו). ב) ישראל שלוה מן הגוי בריבית ובקש להחזיר לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל גוי מותר וגוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומוקי לה רב פפא (שם) כשנטל ונתן ביד אבל אם הישראל נשא ונתן ביד שלקח המעות מן הגוי ונתנן לישראל זה אחר אסור ואם הגוי נתנן מידו לישראל האחר אפילו לפני ישראל זה המלוה מותר לפי' רבינו תם (שם) דפירש אין שליחות לגוי אפילו לחומרא ורב פפא דמוקי לה כשנשא ונתן ביד קאי אף לסיפא, ולרש"י ולר"ח וגאוני מערב שפסקו שיש שליחות לגוי מדבריהם לחומרא ואם נתן הגוי מידו המעות לישראל האחר לפני ישראל זה המלוה הואיל ומדעת הישראל נתן הרי זה ריבית קצוצה ומפרש רש"י ואם העמידו אצל ישראל אסור דסיפא אפילו לא נשא ונתן ביד ישראל, וגם ה"ר אליעזר ממיץ מביא ראיה שיש שליחות לגוי מתוספתא אחת (פ"ה ה"ח) שנראה בעיניו שהיא כתובה בטעות ומגיה אותה כך ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין וגוי שאמר לישראל הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור ויראה לי כי גירסא ראשונה עיקר דתניא (שם) ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר ומה שמותר זה שהדבר ידוע שהמעות באחריות הגוי, עכ"ל ס"ג (לאוין סי' קצ"ג). ופסק ריב"ן והשתא אסקינן מילתא [דאין] שליחות לגוי לא אנן לדידהו ולא אינהו לדידן ולית נמי זכייה הלכך אסור לישראל לקבל מעות מן הגוי ולתנם לחבירו בריבית אפילו העמיד את חבירו אצל הגוי דהא לית ליה זכייה לגוי ודבר זה שאל ר' את ר' דוד הלוי והתיר לו אפילו לא העמיד חבירו אצל הגוי ולא אמר טעם אלא משום דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה ור"י נוהג בו היתר על פיו ולבי מגמגם ונוקף, עכ"ל תוס' איזהו נשך. אמר רבא (דף ס"א) יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע במי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן בריבית לישראל, פי' כגון שאמר ליה ראובן לשמעון קח משכוני זה ולוה לי מעות מגוי פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה ראובן לומר מגוי (ו)לקחתים. אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם שמצוה להקדים הלואת ישראל בחינם להלואת גוי בריבית, עכ"ל ס"ג (שם). עני ועשיר עני קודם עניך פי' קרוביך ועניי עירך ענייך קודמים, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים, פרק איזהו נשך (דף ע"א).
<h2>דף ע.</h2>
ומותר להשכיר סיר של נחושת ונוטל גם פחת המשקלא) משום דמקבל המשכיר חושכא דנחשאב) אבל בשביל קבלת זולא אינו מועיל רק בחבית ייןג). א) פי' עם השכירות ולא אמרינן כיון דקבל עליה שוכר כוליה אחריות כי שקיל אגרא שכר הלואה הוא ולא שכר כלי דהא עשאו דמים ועליו לשלם דמי פחיתא והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור משום כך, עכ"ל ריב"ן פרק איזהו נשך. ב) פי' חשבון הנחושת דדמיו של נחושת פוחתין מפני שהוא נשרף באור. ל' ס"ג. אם כן אין כל האחריות על השוכר ולא דמי להלואה, לשון ריב"ן פרק איזהו נשך. ג) פי' משום דמכר הוא ומכאן [למדנו] שאסור ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו במקום שמקבל עליו זולא ולא דמי לחבית יין שלמעלה שהוא מכר [גמור, לס"ג].
ומעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסדא), וריבית מוקדמת וריבית מאוחרת אסורב) ודווקא כשמפרש לו בשביל שתלוני או בשביל מעותיך שיהיו בטלות אצלי אבל סתם מותר, ודבר גדול שמוכחא מילתא אפילו בסתם אסורג), ומותר לאדם להשכיר מעותיו לשלחני להתנאות בהן כדי שיראה כעשיר ובלבד שיהיו חוזרות שלא יוציאם כללד). א) כיצד אומר (לא) [לו] תהיה נושא ונותן ואם יהיה שם ריוח תן להם [ה]חלק מן הריוח אם יהיה שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה אבק ריבית וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומים לא גזור, לשון ס"ג כדאיתא בירושלמי בר אדא אתפקד גביה מעות יתומים כו', עכ"ל ראב"ן הראשה. ב) כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה [משגר] לו דורון בשביל שילוה לו מעות ריבית מוקדמת [היה משגר] לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות בידו ריבית מאוחרת, עכ"ל. ג) (ב"מ ס"ב) תניא ר' חייא אמר ליה הלוני מנה אמר ליה מנה אין לי חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים מותר אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שנתן לו תשעים ולקח מנה ואם עבר ועשה כן מוציא ממנו מנה בדין שאפילו אבק ריבית אין כאן, עכ"ל ספר המצות הגדול (שם). ד) (ב"מ ס"ט) דרב חמא היה רגיל להשכיר מעותיו אע"פ שלא היו חוזרות לו בעין וכלו מעותיו כדאיתא (שם דף ע"א) מלוה רביות מתמוטטין ומפרש ר"י שהוא היה מקבל עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהא מותר, עכ"ל ס"ג (שם).
<h2>דף ע:</h2>
ואין מקבלין צאן ברזלא) היכא דמקבל המקבל עליו אונסא וזולא אבל אם הנותן מקבל האונס מותרב). א) ולאו דווקא צאן אלא נכסים העומדים כברזל דקבועים ואינם נפסדים שמקבל עליו אחריות שאם נפסדים או נמכרים מידו מחזירין משלו, לשון ריב"ן פרק איזהו נשך. ב) אבל בקבלת זולא בלבד אין די. וכיצד הוא צאן ברזל הרי שהיה לו מאה צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגיזות והולדות והחלב לאמצע עד זמן אחד (כגון) [כמו] שהתנו ביניהם ואם מתו או הוזלו הצאן הרי המקבל משלם דמיהן כמו שאמ' שם דמקבל עליו אונסא וזולא הרי זה אסור שהרי בעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסיד פירש רש"י מפני שזה אבק רבית ור"ת פירש שזה כריבית של תורה, ל' ס"ג (עיין תוספות ד"ה אין) — הגה"ה, דפי' דמתניתין מיירי בריבית של תורה שפסק לו דמים על הצאן ק' צאן בק' דינרין וגם פסק לו דמים בשביל השבח שיתן לו סלע לשנה בין יהיה השבח יותר בין יהיה פחות דריבית גמור הוא דהוי כמלוה ק' דינרין בסלע לשנה, לשון תוס' (שם). ראובן שהיה לו סחורה ושמאה לשמעון בק' זקו' שיתן לו שמעון י' זקוק לשנה וכל הריוח שמרויח שמעון מאותה סחורה ובדמיה יחלקו בשוה ואם יוזל או יפסיד יתן לו לשמעון י' זקוק דבר זה אסור דתנ' אין מקבלין צאן ברזל מישראל ואם ראובן מקבל עליו זולא מותר אף בלא אבידה ומתה, עכ"ל פסקי אבן הראשה, וכן מוכח בירושלמי (פ"ה ה"ז) שאומר איזהו צאן ברזל אמר ליה האך הרי מאה צאן עשויות עליך בק' דינר ולדן וגיזתן וחלבן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת באחרונה משלך הרי זה אסור, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף עא.</h2>
שלא להלוות בריבית לישראל דכתיב (דברים כ"ג) לא תשיך לאחיך וגו'. ודווקא לישראל אבל לגר תושב מותר (ב"מ ע"א), ואפילו הקדמת שלום אסורא) שנאמר (שם) בכל דבר. וכשתדקדק בדבר תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין, לא תהיה לו כנושה, ואת כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עיור לא תתן מכשול. והלוה עובר בג' לאוין ועשה, לא תשיך, ולאחיך לא תשיך, ולפני עיור לא תתן מכשול, ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך, והערב והעדים עוברין לפני עיור לא תתן מכשול. אע"פ שהלוה והמלוה עוברים על כל אילו אין לוקין עליהם לפי שניתן להשבון והוי לאו הניתק לעשה וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי עמך. כל המלוה ברבית אם ריבית קצוצה היא שאסורה מן התורה יוצאה בדיינים כר' אליעזר (ב"מ ס"א) שפוסק שם הלכה כמותוב) ומוציאין אותו מן המלוה ונותנין ללוה. א) למי שאינו רגיל להקדים לו שלום ואע"ג דאוכל וכסף כתובים בפסוק לאו דווקא דהוא הדין לכל דבר, לשון סמ"ג (ל"ת סי' קצ"א). [וצריך לומר דדווקא במטלטלין אבל לא בקרקעות כגון אם הלוה לו עשר גפנים טעונים באחד עשר, עכ"ל תוס' פ' א"נ] [ויש ריבית דברים כיצד לא יאמר לו המלוה ללוה דע אם איש פלוני בא במקום פלוני דמחזי [כריבית] דמשום שכר מעותיו לבו גס בו לצות עליו כל כך וריבית דברים הוא שאינו טורח אלא שואל לעומדים סביביו הבאים אצלו אם בא איש פלוני, עכ"ל ריב"ן פ' איזהו נשך]. ב) אמר רבא האי מאן דמסיק לחבריה בריבית ויש לו עליו זוז מרבית קצוצה וקאזלי חיטי ארבע גרוי בזוזא ויהיב ליה באותו זוז חמשה כי מפקינן מיני' חמשה מפקינן דמעיקרא בתורת ריבית אתו לידיה ולא אמרינן אוזלי קמוזלי גביה החמישי וכן אי יהיב ליה גלימא בגויה פי' שנתן לו גלימא בד' זוזי דרבית דמסיק ביה אפילו לא שויא אלא ד' זוזי — מפקינן מיניה בגלימא ולא המעות דקאמרי קמיכסי וקאי בגלימא דריבית, ואמר רבא האי מאן דמסיק ביה חבריה תריסר זוזי דריביתא — פי' שחייב לו תריסר זוזי דריבית — ואגר ליה חצר דמתגרא (בד') [בי'] זוזי — פי' לכולי עלמא — ואוגרי' ניהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה ולא מצי למימר כי אגרנא דהוה משתרש לי — פי' כששכרתיה ממך בתריסר משום דמרווחא הוא דכיון דזוזי דרבית הוא לא איכפת ליה — השתא דלא קמשתרש לי — פי' דקמהדרנא לך — כי דאגרי כולי עלמא אגרנא לך — פי' לא יהבינא לך כי אם עשרה, לא מצי למימר הכי משום דאמר ליה סברת וקיבלת, פי' בתריסר, עכ"ל התלמוד בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ה).
<h2>דף עא:</h2>
תניא בתוספתא (ב"מ פ"ה ה"ח) מעות של ישראל המופקדות ביד גוי מותר להלוותן בריבית מעות הגוי של גוי המופקדות ביד ישראל אסור להלוותם בריביתא) זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר, ולפי זה ישראל שצריך ללוות מעות מישראל על יד גוי לא ילוה לו אלא אם כן יקנה המשכון לגוי בפירוש ויש מפרשים דאפילו בסתם דדעתו לכך וכן נהגו היתר אפילו בסתם דהמלוה יש לו לסבור שהלוה עשה בהיתר מעשיו ואם הלוה יאמר אח"כ לא עשיתי בהיתר אין לו להאמינו אך ירא שמים יש לו להתרחק מן הדבר עד שידע שהלוה עשה בהיתר כדיןב), אבל כשהפקיד או שוטר או מושל לקח משכון מישראל אז ודאי אין מקנהו לו ואסור ליקח ממנו ריביתג). כשאדם הולך לגור חוץ לעירו ואמר לישראל אחד לפדות לו משכנותיו אסור לתת לו יותר מן הקרן אם לא יאמר בפירוש כך וכך אני קונה המשכונות ואם נתן לו הקרן לבד אסור למלוה ליקח ריבית מכאן ולהבא אם לא בתורת מקח כמו שאמרנו, וחובות של אשראי צריך שיאמר לחבירו אתה תפטור בכך הגוי מכל וכל ואני קונה ממך כל מה שאוכל להוציא מן הגויד). ומותר לישראל ליתן משכון לחבירו ללות מן הגויה) אבל אינו נעשה ערב לו ללות מן הגוי אלא אם כן קבל עליו הגוי שלא יתבע מן הערב תחילה. ומותר לישראל ליקח משכונות של גוי ולומר לחבירו הלוה מעות על משכונות הללו שהם של גוי ואם יאמר אחרי כן של ישראל הם אינו נאמןו). א) ובתוספתא יש (פ"ה ה"ח) ישראל שמינהו גוי סנטר או אפיטרופס על מעותיו מותר להלוותן בריבית אבל גוי שמינהו ישראל על מעותיו אסור להלוותן בריבית ובפנים פי' גבי מופקדות איפכא וגם שהוא בתוספתא ויש לישב שניהן דמופקדות ר"ל שהאחריות על הנפקד כי האי דאמר בפסחים גבי חמץ (פסחים ה') יכול לקבל פקדונות מן הגוים ומוקי לה בדקביל הנפקד אחריות הכא נמי מיירי שהאחריות על הנפקד ולכך אזלינן בתר הנפקד אבל ההיא דסנטר מיירי שהאחריות על המפקיד ולכך אמרינן בתר המפקיד, עכ"ל. ב) לוה שמחל למלוה בריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל רבי' משה מיימון הורה (הלכות מלוה ולוה פ"ד הי"ג) שהמחילה מועלת ואין נראה גם כתב שהגאונים חולקין עליו בזה, לשון ס"ג (לאוין קצ"ג). בשם ר"י מקורבייל שהמלוה על יד גוי שצריך להקנותם ללוה בשעת ההלואה במתנה גמורה וכן המעות בשעת הפירעון ובשעת הפירעון אין צריך להקנותם כי אם בלבו שלא ישמע הגוי ולא ידע ואם ימות הגוי קודם שיפדנו יכול המלוה לעכב המשכון ולא יחזירנו ללוה ישראל ואם יאמר הלוה בשעת הפירעון שלא הקנה לגוי לא יאמין, לשון תוספו'. ג) ואפילו לא ידע בתחילה שהיה של ישראל, בשם ר"י מקורבייל. ומי שהשאיל לחברו משכון ללות מעות עליו לריבית על השואל יש לפדות המשכון למשאיל והשואל בעצמו צריך לפרוע הקרן והריבית, לשון תשב"ץ (סי' תפ"ו). ד) ואומר שאין אדם יכול לקנות מחברו חוב שיש לו ביד גוי אלא אם כן שיאמר במעמד שלשתן תן לזה פלוני חברי מה שאתה חייב לי וכשתעשה זו אז תהיה פטור ואין לי עסק בך, לשון תשב"ץ (סי' תצ"ד). ה) ראובן שהלוה לשמעון על משכון והלך ראובן (והלוה אותם) [ולוה המעות] בריבית ראובן בעצמו חייב לפרוע הריבית אפילו אם התנה לשמעון בשעת הלואה כשאצטרך אלוה (אותה) [אותם] בריבית עליך לפרוע אינו מועיל שום תנאי כי הריבית קשקיל מישראל כי אין שליחות לגוי אבל אם אמר לגוי מתחילה ועד סוף של פלוני הוא קודם שעלתה שום ריבית עליו מותר — הג"ה, ומיהו נהגו העולם היתר, תשב"ץ (סי' תפ"ד). ו) ושרי למלוה ליקח הריבית אחר שלא הבין מתחילת ההלואה והלוה חטאו ישא, לשון ר"י מקורבייל. [ראובן טוען על שמעון פעם אחת השכנתי משכון מגוי אחד לך ולאחר זמן פדיתי המשכון מידך ונתתי לך הריבית ולאחר כך לא נתן לי הגוי רבית ועתה תחזיר לי הריבית ושמעון השיב כשפדית המשכון ממני אמרת לי שהגוי נתן לי הריבית מזה פסק רבי' אם לא נתן הגוי הריבית לראובן אסור ליתן ריבית לשמעון שהלוה לו המעות ואסור לשמעון לקבלו אם לא שבשעת ההלואה על המשכון היה ראובן מסתלק עצמו מן המשכון ודומה לו כאילו מכרו לו ואין לו עסק לראובן על זה המשכון ואז יש לו ליתן לשמעון מה שנתן לו הגוי, עכ"ל התשב"ץ (סי' תפ"ה)].
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין ואע"פ שאין לזה יש לזהא) ובלבד שלא חסר ג' מלאכותב) פי' אותו מין שיש לוג). א)0כיצד היה לשער לחטים קבוע לשוק ד' סאין בסלע הרי זה פוסק עמו על ק' סאין ונותן לו כ"ה סלעים ואם יתן לו ק' סאה של חטין אחר זמן בעת שיהיו החטין סאה בסלע אין בזה ריבית כלל, לשון ס"ג — הגה"ה, תנו רבנן אין פוסקין על הפירות עד שייצא השער פ"ה שמא יצא השער ביוקר ומחזי דמשום דאקדים ליה זוזי אוזל גביה והוי כאגר נטר לי יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה כאיפ' טעמא רבה ורב יוסף (לעיל ס"ג ע"ב) דאמר ליה שקיל טיבותך ושדי אחיזרי פי' מושלכת טובתך על הקוצים הא חיטי בהיני הא חיטי בשיל' פי' מקומות הן כלומר אע"פ שאין לך הרי מקומות הרבה שהיה בהן בשעת הזול שהייתי יכול להקנות כשנתתי לך המעות ואתה עצמך היית יכול לקנות ואע"פ שאין לך שהרי השער כן היו חדשות מארבע פי' ד' סאין בסלע וישנות מג' סאין בסלע אין פוסקין על הישנות ליתן חומר ד' סאין בשער חדשות עד שיצא השער אף לישנות בד' סאין דשמא שער הישנות לא יהיה בזול מכמו שהוא עכשיו ג' סאין בסלע וכשהוא פוסק עמו ד' סאין בסלע הוי ריבית והוא הדין לישנות מד' וחדשות מג' פי' אפילו ישנות הולכות ד' סאין בסלע דליכא למיחש דחדשות לזלזלו בדמים יקרים טפי אפילו הכי אין פוסקין על חדשות לתת ד' סאין בסלע עד שיצא השער לחדש ולישן, היו של לקוטות מד' פי' מן בני אדם המלקטין שבלים אחרי הקוצרים ומצרפים שבלים של כמה שדות וחובטין ביחד ותבואה שלהם אינה מעולה מתוך שמעורב בה כמה מיני תבואות ואם היו הולכות מד' סאין בסלע בזול ושל כל אדם מג' סאין אין פוסקין עם כל אדם מד' סאין משום אסמכתא דלקוטות דנימא דלא הוי ריבית הואיל ושער לקוטות בכך אלא אם כן יוצא שער של כל אדם [כשער] לקוטות אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות פי' פוסק אדם עם הלקוטות ונותן להם מעות כשער של עכשיו ומקבל מהם בשער היוקר ולא חיישינן דילמא לכי מטי שער היוקר לא הוו להו ללקוטות תבואה ואזלי ומזפי תבואה יפה מבעלי בתים ויהיב להאי והוי ריבית דיזיף מלקוט חבריה אבל לבעל הבית לא יפסוק בשער לקוטות מההיא טעמא דזילא ביה מילתא לבעל הבית למיזף מלקוטות אי נמי מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב דיהיב [ליה פירי דידיה] למשקל פירי שפירי והוי ריבית, עכ"ל התלמוד ופריב"ן (ו)פרק איזהו נשך. במה דברים אמורים כשלא היו לו כלום מאותו המין שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום אע"פ שלא נגמרה מלאכתן הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדיין לא יצא השער כיצד היה הוא תחילה לקוצרים הרי זה פוסק על החטין אע"פ שהן גדיש ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט — הגה"ה, פי' כלי גדול שבוצרים בו הענבים לפני דריכה והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה ושל זיתים קרוי מעטן וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל ס"ג. ב) כמו גדיש לח שמחוסר הנחה בשמש שיובש ודישה וזרייה בזה אינו פוסק עליו עד שיצא השער — הגה"ה, ועל המעטן של זיתים ר"ל על הכומר ופר"י והא מחוסר תלתא פי' עיולי לבי דפא הוא בית הבד בלשון ארמי ומידש ומנגיד ומשני באתרא דההוא דמזבן קנגיד. פוסק עמו על הסיד משישקענו בכבשן פי' פוסק עמו ליתן לו סיד בכך וכך הבור אע"פ שאין לו אלא שמזומן לו כל כך שישקע האבנים בכבשן לשורפן לסיד ופריך והא מחוסר מקלה פי' לשרוף אפוקי ומדק לשחוק אבני הסיד מטיל עליהם מים והם נמסים מאליהן ומשני באתרא ההוא דמזבין מדיק, לשון התלמוד פרק איזהו נשך (דף ע"ד). וכן על העביט של ענבים שפוסקין ר"ל על הכומר פי' לאחר שנתן הענבים בעביט צריך להניחם שם עד שיתיבשו אע"פ שהוא אינו עושה כלום קרי ליה מחוסר ולי נראה כומר הוא עצמו היה צובר זה על גב זה בעיבור אחת כדי שיתחממו והא מחוסר תלתא פי' עיולי לגת ומדש פי' לדרוך אותן ומנגיד פי' למשוך ולהוציא היין מן הבור שיין הגת סילה בו ומשני באתרא דההוא דזבין ההוא נגיד, עכ"ל התלמוד ופריב"ן פרק איזהו נשך (דף ע"ד). ודווקא כפי השער פוסקין אבל לזלזל אצלו באין לו אסור כמו שאומר רב נחמן (לעיל ס"ג ע"ב) האי מאן דיהיב זוזי (לך ראה) [לקיראה] פי' מוכר חלות שעוה וקאזלי ארבע ארבע בזוזי ואמר ליה יהיבני לך חמשה חמשה איתנהו שרי ליתנהו אסור דטרשא בדבר שדמיו ידועים אסור, עכ"ל ס"ג. ג) תנו רבנן (דף ס"ט) מפריז ויש גורסין מפרין על שדיהו ואינו חושש משום ריבית כיצד השכיר שדה לחבירו בעשר כורין לשנה ואמר ליה תן לי מאתים זוז ואפרנסנה פי' אשכור בהם לעבדה ולזבלה ולזורעה ואני אעלה לך י"ב כורין לשנה ואחזיר לך מאתים זוז שלך מותר דלא מחזיר דבשכר מאתים זוז נותן לו שני כורין היתרין שהרי לא הלוהו מאתים זוז הללו לעסקין אלא לפרנס השדה עצמו ומפני שהמציא לו מעות לעבודת השדה נעשה כאילו השכיר לו שדה עבודה ונוח לו למחר משלו שני כורין על כך ולהחזיר לו מעותיו אבל אין מפרין על החנות ולא על הספינה פי' השכיר לו בית חנות למכור פירות ואמר לו תן לי מאתים זוז ואקנה פירות ואוסיף לך על שכרך אסור דתוספת שכר זה אינו מחמת תיקון הבית אלא מחמת פירות הנמכרות בחנות וכן על הספינה השכיר לו ספינה להביא סחורה ממקום אחר לא יאמר לו תן לי מאתים זוז לסחורה ואוסיף בערכך כך וכך דהוה ליה נמי שכר מעותיו ולא שכר ספינה, אמר רבה פעמים שמפרין על החנות (לצורכה) [לצור בה] צורה פי' שאם אמר ליה תן לי סלע או שני סלעים ואעשה צורה לחנות זה לנאותו כדי שיכירו בני אדם ויבואו לישא וליתן צבי ליה לאינש שיהא אגרא טפי על הספינה דמתוך שממציא לעשות לה איסקריא מישטא ב"ל פי' נוטל מבעל הספינה מעות לעשות איסקריא ומוסיף בשכר הספינה דלאו שכר מעות אלא שכר הזמנת הספינה דמתוך שממציא לו מעות ספינתו נעשת נאה ומזומנת. אמר רב פפא הילכתא ספינה אגרא ופגרא פי' משכיר ספינה לחבירו וכשהיה עושה בה מלאכתו ונשברה שלא בפשיעה נוטל שכרו ומשלם דמי שבירה. נהגו בני כופרא פי' בעלי ספינה אגרא בשעת משיכה פגרא בשעת שבירה פי' מנהג הוא להם דלא מקבלי עליהו אונסא וזולא מהשתא דאם כן הוי ליה הלואה קודם שבירה. השם פרה לחבירו אמר ליה הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרין פי' כל זמן שתמות אשלם לך ל' דינר ואני מעלה לך סלע בחדש בשכר פרתך מותר לפי שלא עשאה דמים מחיים פי' שלא אמר הריני מקבל פרתך בל' דינר דאי כחשא משתלמנא לך ל' דינר דאי אמר הכי הוה עביד דמי פרה עליה הלואה שמקבלה בל' דינר מעכשיו ואי הוה יהיב סלע בחדש שכר הלואה הוא ולא שכר פרה (רבא) [דהא] לא הדרא בעינא דאי בעי משלם ליה ל' דינר אבל הוא לא עשאה דמים אלא לאחר מיתה שכך אמר ליה אם מתה אני נותן לך ל' דינר ולכשתמות נעשת הלואה אצלו וכל זמן שלא מתה הדרא בעינא וכי יהיב ליה סלע בחדש לאו שכר הלואה הוא ושרי והכי נמי גבי ספינה כי קביל עליה פגרא שרי לקבולי אגרא דלא עשאה דמים קודם שבירה אלא לאחר שבירה ופי' התו' אבל לא מקבל מה שהעץ מתרקב במים וכן בבהמה אינו חייב לשלם מה שכחשה ושכירות הוא ולא שכר הלואה, עכ"ל ריב"ן.
ואם פסק אדם בשער הגבוה נוטל בשער הזול אע"פ שהוא ביוקר בשעה שנתן הדמים ואם לא פסק נוטל כשעת היוקרא), אמר ר' יוחנן אין פוסקין על שער שבשוק יש פוסקין דהלכה כן אבל שמא הלכה כרבא דאמר מה לי [הן] מה לי דמיהן ופוסקין על שער שבשוקב). א) כיון שנקבע השער מותר למכור בשער הגבוה כיצד היו חטין נמכרות הסאה בסלע אומר לו הילך מעות הללו ותן לי בהן פירות בשער הזול שמכאן עד יום פלוני ואם כשהגיע הזמן הוקרו נותן להם בזולא של שעה שפסק ואם הוזלו ועמדו עשר סאין בסלע נותן לו בזול של עכשיו פי' עשר סאין בסלע בשער שהוא בשוק ואין ריבית בכך דכי שקיל בזולא דהשתא אמרינן דאוזול השתא הוא דקני וליכא נטרא וכי שקיל בזולא דמעיקרא אמרינן הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי, עכ"ל מיימון (מלוה ולוה פ"ט ה"ה), נתן לו מעות סתם ולא פסק עמו בשער הגבוה והוזלו נותן לו כשיעור שהיו שוים בשעה שנתן המעות ומי שחוזר בו מקבל מי שפרע אם אינם שלוחים לאחרים, עכ"ל מיימון וריב"ן (שם). ב) אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן אין פוסקין אלא על שער של דורמוס, פירש בערוך (אות דרמל"ס) שהוא רחבה בלשון מצרי או אטולז רב וגדול של מדינה. פי' ריב"ן שוק של חיטין קבוע ועומד שבוע או שבועים ואין השער מתייקר, ויש גורסין איסרטיון עכ"ל, אע"פ שאינו גדול כשער אוצרות שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר כשהוא מושך חדש או חדשים, לשון ריב"ן, אבל בשוק של עיירות אין פוסקין שאין שער שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין כר' יוחנן ואין נראה אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן וראיה דקאמר התם (לעיל ס"ג ע"א) אמר רב עושין אמנה בפירות פי' המוכר יכול לקיים נאמנותו לשלם פירות אף אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער ואין עושין אמנה בדמים — פי' אין יכול לקיים נאמנותו לשלם דמי הפירות אחר דהוקרו דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מחזי כריבית שקבל סלע ומחזיר שתים — וחולק ר' ינאי על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן ומטעם זה אומר בהגוזל קמא (ב"ק ק"ג) דרב הונא (כהנא) דיהיב זוזי אכיתנא ואייקור כיתנא של ר' ינאי היה מותר ליטול דמיו... ואמר רבא השתא דאמר רב ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על השער אע"פ שאין לו שכמו שאלו היה לו דמי המעות שמקבל מהן החטין שהיה מותר לפסוק כך מאחר שיש לו הן המעות מותר לפסוק מפני שבדמים אילו יכול ליקח ועתה ק' מה משמיענו רבא מתניתין היא יצא השער פוסקין אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין והלכה כרבא, במה דברים אמורים בפוסק בחשבון הסאין כאשר בארנו למעלה אבל בפוסק על חשבון המעות שאומר לו הא לך כ"ה סלעים ותפרנסיני מידי חדש בחדש כל השנה צריך לפסוק עמו בשער הגבוה שאם הוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו בשער הזול של אמצע השנה או סופה אבל אם לא פסק עמו בשער הגבוה והוזלו נותן לו בשער שהיו שוים כשנתן לו המעות ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע — הגה"ה, (ב"מ דף ע"ד) ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה, פי' דחמיו עשאו שליח לקנות תכשיטין לבתו שכן דרך האב לקנות הנדוניא והוא הלך ופסק עם אחד ונתן מעות ופסק עמו שיתן תכשיטין בשער של עכשיו לצורך בת חמיו לסוף זלו נדוניא — פי' דבשעה שפסק עמו הוה יקרא טפי מדהשתא והיה רוצה ליטול בשער הגבוה — אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת בשער הגבוה שקיל כדהשתא אי לא שקיל כמעיקרא אמר ליה [רבינא] לרב פפא ואי לא פסק עמו שקול כדמעיקרא מעות הן, ומעות אינן קונות אמר ליה אנא נמי לקבולי מי שפרע קאמינא אי פסקת שער הגבוה ומוכר קהדר ביה מקבל מוכר מי שפרע אי לא פסק בשער הגבוה ולוקח קהדר ביה מקבל לוקח מי שפרע ופר"י (שם בתוס' ד"ה תיפוק) ותיפוק ליה דשליח שויה פי' [שליח] שוייה חמוה להאי לוקח ומוכר גופיה מדע ידע דהאי שליח הוא וסתם שליח דעתיה אתרעא זולא וליכא מי שפרע ומשני בתגרא דעביד ומזבין חתן עצמו דעתו למכור דלאו שליח הוא, ל"א ותיפוק לי דשליח שויה האי חתן לההוא גברא ושלוחו של אדם כמותו ואפילו לא פסק ליתיב ליה בשער הגבוה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי בתגרא דעביד ומזבין ההוא גברא לא מקבלינהו לזוזי להיות שלוחו אלא איהו גופיה הוה מזבין ליה נדוניא בההוא דמים ופסק עמו כשאר פוסקים מתחלתו, עכ"ל התלמוד (דף ע"ד), ופריב"ן פרק נשך ורש"י (שם בד"ה ופוסק) דפוסק על שער הגבוה אכולי' מתניתין קאי במה דברים אמורים הפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא בשער הזול או מחזיר הדמים ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות סאה פירות ופורעין סתם בלא קביעות הזמן ובלא קציצת המעות על שער שבשוק שהלכה כרב הונא ור' אליעזר שאומרים כן — הגה"ה, דאסקינן דאמר רב הונא לווין על שער שבשוק אף על פי שאין לו ופי' ההלכות גדולות דבדין היתר סאה בסאה מיירי שאם יצא השער מותר ללות סאה בסאה ושמא בהלכות גדולות לא התירו אלא ביום השוק עצמו והוי כעד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שיכול ליקח עתה בשוק וטוב להחמיר, עכ"ל התו' (שם ד"ה אין) ופריב"ן. יש מפרשים ללוין על השער במעות שיאמר לו הלויני מעות על מנת שאם לא אשלם לך עד זמן פלוני אתן לך פירות בשער של עכשיו ולא נהירא דהא אוקימנא מתני' דלקח ממנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטין בל' דינר כו' כר' אושעיא דמעמידין מלוה על גבי פירות והוא שיש לו דבהלואה דבמעות יש לו אין אין לו לא, עכ"ל נשך (דף ס"ג). כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו י' סאין אע"פ שהוקרו החיטין חייב להחזיר לו י' סאין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רוצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן ואפילו לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הרי זה מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם ואפילו היתה לו סאה לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן לוה עליה כמה גרב יין ושמן — הגה"ה, ובלוה סאה בסאה דאמר רב יצחק אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ותניא כוותיה אין להקל ללוות הרבה סאין ביחד לפי' ריב"ן דפירש (שם דף ע"ה ד"ה ולית) דאינו יכול ללוות ביחד אלא כמה שיש לו סאה אחר סאה דכל סאה שהיא (ויוזר) מודד אמרינן הא אית ליה סאה אבל אם היה מודד לו במדה של כור בבת אחת לא וכן טיפת יין לאו דווקא אלא כלומר אם יש לו קצת יין יכול לעשות בצד היתר ללות הרבה יותר ולעולם בזה אחר זה אי נמי טיפת יין ר"ל טיפת יין חשוב. והשר אומר דדווקא סאה סאה מותר לעשות כן אבל גבי מתני' דלעיל דקתני יצא השער פוסקין אע"פ שאין לו הא לא יצא השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו צריך שיה' לו כנגד כל המעות דאין לנו להקל בהלואת מעות כמו בהלואת פירות, עכ"ל תוס' פ' נשך (דף ע' בד"ה אין) לא היה לו מאותו המין כלום או לא יצא השער הרי זה אסור עכ"ל ס"ג. אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד וכל ימי רביעה אחד ולא יאמר לו חרוש עמי דגריד ואני אחרוש עמך ברביעה, עכ"ל המשנה פרק איזהו נשך (דף ע"ה). פירוש המשנה, נכוש חתוך עשבים, עדור חפירה, נכש עמי ואעדור עמך דהואיל ואין המלאכות שוות חוששין שמא קשה לזה יותר מזה, ל"א נכש עמי ואעדור עמך הוי ריבית דעדור קשה מן הניכוש עדור עמי ואנכש עמך מתוך שהמלאכה נוחה עביד עבידתא יתירא ומחזי כריבית, כל ימי הגריד אחד פי' כל ימי הקיץ חשבינן להו כחד ומצי אמר ליה נכש עמי היום ואנכש עמך למחר ואע"פ שהיום זה ארוך מחבירו, גריד לשון יובש, כל ימי רביעה פי' ממרחשון ואילך, חרוש עמי בקיץ פי' דחרישה של ימות הגשמים קשה, עכ"ל רבי"ן פרק נשך.
<h2>דף עג.</h2>
ואסור לקנות פירות כרם ופרדס קודם שיגמרו דשמא יהיה שוה יותר כשיגמרוא) יש מפרש בקונה סתם וי"א באומר כך וכך בכך וכךב) ומודי רב בתורי י"מ (ומודי רב בתורי וי"מ) בקונה עגלים קודם שיולדו (רבינו חננאל) לפי שיש בהן הפסד גדול ויש מפרשים (רש"י) כשבוצרים הכרמים על ידי שווריםג). א) כרב דאסר והילכתא כרב באיסורי מפני שזה שמא קונה עתה בדינר הוא שוה ב' דינר כשיגמר נמצא [התוספת] בשביל ההקפה עכ"ל ס"ג. ואם תאמר מאי שנא ממשכנתא דסורא ויש לומר התם מכר גמור הוא מעכשיו קונה הקרקע לכל תשמישין אבל פרדס אין קנוי לו אלא יין, לשון תוס' (דף ס"ד ד"ה מה). ב) פירש ריב"ן דשנה לוקה בפירותיה לא שכיחא ואף על גב דקרקע נקנה בכסף ומחובר לקרקע כקרקע דמי מכל מקום דכיון שפירות קמזבין ליה איכא ריבית כמו טרשא דרב פפא דאיכא משיכה ואסור, עכ"ל. ג) פי' פעמים שהשוורים מסתכנים ואיכא הפסד ומודי רב בתורי דשרי למאן דמפרש בקונטר' עגלים כו' שרי דנפיש פסידא או יפולו ושכיח בהו תהיוא ולפי' דבוצרין הכרמים בתורי משום הכי שרי הואיל ואחריות השוורים על הלוקח לא מחזי כאוזיל גביה אלא משום שהוא ירא מהפסד התורים, עכ"ל הקו' פרק איזהו נשך (דף ע"ג).
<h2>דף עה.</h2>
אין לוין סאה בסאה אלא אם כן יש לו סאהא) וכן מכל דבר חוץ ממטבע משום דלא שייך יוקרא וזולא במטבעב). א)0אסור ללות סאה בסאה עד שיעשם דמים אם אין לו מאותו המין כלום או לא יצא השער ואם לווה ולא עשאם דמים אם הוזלו מחזיר לו פירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת ההלואה וכשיש לו מאותו מין או שיצא השער נמי אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע לכשירצה כדתנן לא יאמר אדם הלוני כור חטים ואני אתן לך לגורן פי' שמא יוקירו ויבא לידי [ריבית] אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או שאמצא המפתח, עכ"ל ס"ג דכיון דאית ליה השתא אפילו הוקר לאחר זמן ואפילו חזר ומכר מה שיש לו בבית מותר לקנות מן השוק ולשלם לו דכיון דאית ליה ההיא שעתא לא חשיבא הלואה אלא חלופי וכי מושך לו לוה לאותם שיש לו בבית לאו ברשותא דהאי עביד וכגזלן הוא ואי משלם ליה כי השתא אין כאן ריבית, עכ"ל ריב"ן פרק איזהו נשך. ב) וכן אסרו ללות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו הוי כמו סאה בסאה ודינרי זהב בדינרי זהב וכן כל מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשיב פירי ודווקא לגבי כסף דחריף או לגבי נחשת נחשב זהב פירי אבל לגבי כל מטלטלין חשוב הוא מטבע כדקיימא לן אין דינר זהב קונה טלית. בפרק הגוזל קמא (דף צ"ז תוספות ד"ה המלוה) המלוה לחבירו על המטבע פירש רש"י בסוף ימיו בתשובה אחת כגון שהלוהו מעות על מנת שישלם לו מעות ולא שאר סחורה והוא הדין המוכר לחבירו לזמן על המטבע על מנת שישלם לו המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת מפני איסור ריבית ואפילו לא הוסיפו עליו אלא כל שהוא ואם לא הוזלו הפירות מחמת התוספת אין כאן ריבית ואין מנכה לו אלא נותן לו המטבע היוצאת באותה שעה במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשאוהו ה' שעד שיעור זה אין קפידא ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אף על פי שלא הוזלו הפירות והוא הדין למלוה על המטבע ופחתו ממנו וכך פירש רב אלפס (ב"מ סי' שנ"ד וב"ק קע"ה) ורבינו חננאל (ב"מ מ'). אמר שמואל (ב"ק דף צ"ז) המלוה לחבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ויאמר לו לך והוציאו במקום פלוני וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויין לכאן שרי לו לפרוע מן המטבע שהלוהו ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה ואע"ג דגבי גזל אמרינן גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך שני התם שבתורת גזלנות היתה אצלו ומחזיר אותו מטבע עצמו שגזל אבל מלוה להוצאה נתנה ומחזיר לו מעות אחרים הלכך אפילו מחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם לו מטבע חדש ובלבד שלא יהא שם צד ריבית באותו עניין שבארנו למעלה כך פירש רש"י בתשובה אחת, לשון ס"ג. דין אם מכר אדם חפץ לחבירו בב' זקו' ובעת ההיא הלך בכ' דינר ולא הספיק לשלם לו המעות עד שהולך הזקוק בכ"ה דינר דין הוא שחייב לשלם לו לפי שויו שבשעת הפרעון כדאיתא פרק הזהב (דף מ"ד) איסר אחד מכ"ד בדינר למאי נפקא מינה למקח וממכר ופי' רבו' (תוספות שם ד"ה למקח) שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו הולכים כ"ד איסרין בדינר ולא הספיק עד שהוזלו האיסרין וקום תלתין ותרתין בזוזא לא יאמר לא אתן לך [אלא] כ"ד איסרין אלא צריך ליתן לו דינר כסף או איסרים לפי החשבון שהיו הולכים באותה שעה, שיטת שנ"ש פרק הזהב. הלוקח חפץ מחבירו בשויו על מנת שיתן לו מכאן עד י"ב חדש הרי זה רשאי לומר לו תן לי בפחות מיד ואיני חושש משום ריבית, עכ"ל המיימון (מלוה ולוה פ"ח ה"ב). החמרים מעלים ממקום היוקר למקום הזול ואין חוששין פירש רש"י (ב"מ ע"ג) שהיו לוקחין מעות מן הבעלי בתים במקום היוקר ומביאין להן פירות ממקום הזול ואחריות הדרך על החמרים מיד ולהכי פריך והלא ריבית הוא דמיד הוי הלואה ובשכר הקדמת המעות היו מביאין להם פירות השוות כפלים ומשני דניחא להו דמגלן תרעי מרויחים הם החמרים במעות הבעלי בתים שעל ידי [שהיו נראין בעיני הסוחרים כעשירים ואם היו באים פעמים אחרות היו מקיפים להם כל מה שירצו וק' דמכל מקום רבית הוי דהא דמגלו תרעא לא היה עולה כמו הריוח] שהיו מרויחים לבעלי הבתים שהיו משלמין להם פירות השוות כפלים מן המעות שהלוה להם ונראה לר"י אחוי בהליכה היה האחריות על החמרים והיו עושים מן המעות מה שהיו רוצים ובחזרה היה האחריות על בעלי הבתים שהיו מביאים להם פירותם ופירש מאי טעמא נהי דבשעה שהיו טורחים בשבילם כבר עברה הלואת המעות מכל מקום ריבית מיוחדת הוי דבשכר המעות שהלוו להם בהליכה טורחין בחזרה ומשני דמגלי להו תרעא הבעלי בתים מגלים להם בביאתם באיזה מקומות במדינה נתייקרו פירות ותבואות שהיה להם במקום הזול ולהוליכם לשם כדי שירויחו שבעוד שהחמרים היו בשליחותם חפשו ושאלו באיזה מקום נתיקרה. (שם) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן — פי' חתיכות של כסף מהו ליתן לתגר אחד על מנת להעלות גרטראות אל מקום היוקר דגבי גרטראות ליכא למימר דמגלי להו תרעא או מוזלי לגבייה' כלגבי פירות — אמר ליה בקש ר' ישמעאל ברבי יוסי לעשות בבגדו פשתן כן ולא הניחו רבי איכא דאמרי בקש רבי לעשות בגרוטראות כן ולא הניחו ר' ישמעאל אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשא — פ"ה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסין לזרע לשלם להם לגורן תבואה חדשה — פוקו סייעו בגופא דארעא כי הכי דמקנן לכו גופא דארעא ואם כן כשישלמו את התבואה לכם יראה שאתם נוטלים תבואת ארצכם ואי לא הויא הלואה ואסיר כמו סאה בסאה, ור"ח פירש דשבשי הם אותם שלוקחין זמורות מבעלי הכרמים קודם זמן זמרתם כרמים מועטים ולאחר לקיטתן היו שוין יותר ולכך אמר להם הפוכו בארעא שיהא קנוי לכם גוף הקרן ואז לא הוי אגר נטר. רבינא הוה יהיב זוזי לאקרא דשנוותא אקרא קונטריאה בלעז שנוותא שם נהר ושפכי ליה טפי — פי' מדה אחת נותנין לו יותר על מה שהתנה עמהם — אמר רב אשי אוזולי הוא דקמוזלי גבך — פי' הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיו שהיו בטלות מתנה בעלמא היא — אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי' זוזי אאינשי ומשתעבדי בהו טפי — פי' לוקחין אותן לעבודתם והוא עושה להם בכפלים והוי רבית — אמר ליה הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפשא דמלכא שרי — פי' חותמו של מלך בארגז של מלך הוא מונח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא כיון שיש לו למלך כתב עליהם מס של כל אחד ואחד והואיל והדבר מוחזק כבר שהוא מחוייב ליתן אותו מס הרי הם עבדים לו והרי בידו של מלך לעשות כן כרצונו דדינא דמלכותא דינא, רב סעורים אחוה דרבא הוה תקיף פי' כופה באינשי דלא מעלו ומעיל להו בגוהרקא דרבא פי' מרכב של אדם חשוב ונושאין בני אדם על כתף ומכניס אותם בעל כרחם אמר ליה שפיר קעבדת דתניא ראוהו שאינו נוהג כשורה מניין שאתה רשאי להשתעבד בו תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל כו' לא תרדה בו בפרך. אין פוסקין על הבצים של יוצר — פי' בצים כמו (הגואה) [היגאה] גומא בלא בצה הכניס עפר ועשה ביצים מולאש בלעז ועושין מהן קדרו' אלא כמו דמלפפן טוהניי"ר בלעז ומייבשן פי' מיבשן בחמה אחר חקיקה, ופריך והא מחוסר תלתא עילוי לאתונא — פי' מכניסם לתנור [ומניחם] לשם עד שיצת בהם האור כל צרכן — משרף ואפוקי ומשני באתרא דההוא דזבין מפיק, ר' יוסי אומר אין פוסקין על הזבל עד שיהיה לו זבל באשפות וחכמים מתירים בימות הגשמים — פי' היה צריך לזבל שדותיו מקדים לו מעות על מנת שיעלה לו בשעת היוקר דבימות הגשמים אע"פ שאין לזה יש לזה, עכ"ל התלמוד פרק איזהו נשך (דף ע"ג).
אסור לאדם להלות לבניו ולבני ביתו [ברבית] כדי ללמוד אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא נותן להם אסור שמא ירגילו בדבר זה אבל ת"ח שהלוו זה לזה ונתנו זה לחבירו יותר ממה שהלוה מותר ואומר ר"י (ד"ה מתנה) דאינו מותר רק בדבר מועטא) שידוע לו שבלאו הכי היה נותן לו אבל לא בדבר מרובהב). א) כמו הא דסוף פרק איזהו נשך דא"ל שמואל לרב טבות לאבוהו (לפנינו אי' אבוה) בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך פר"י לשון המתנה כמו (בראשית כ"ב) שבו לכם ומתרגמינן אוריכו לנא ורש"י פירש כמו (ועידו דמלכא) [וערות מלכא] לא אריך פי' אינה נאה, ונראה דאסור ליתן מעות על מנת ללמוד בנו בשכר שזה ילוה לגוי בריבית או בכל מיני סחורה, עכ"ל איזהו נשך. ב) אמר רב נחמן (דף ס"ג) המלוה את חבירו ובא ומצא לוה יותר או שהחזיר לו חובו ומצא יותר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה בידו והבליע לו בחשבון בכמה הדעת טועה באחת ובשתים בחמש או בעשר לאותו שדרכו להמנות בחמשיות או בעשריות שני לשונות יש (דף ע') הראשון אוסר רב הונא מדבריהם רבית דגוי אלא בכדי חייו ובשני מתירו ופוסק רבינו תם (שם ד"ה תשיך) כלשון שני שמיקל בדברי סופרים, לשון ס"ג, ובחנם נראה דאסור להלות לגוי כדקאמר ר' יהודה לא תחנם לא תתן להם מתנות חנם (שם בתוספות). דין דממשומד מקבלין ריבית דלא קרינא ביה וחי אחיך עמך ודרשינן אהדר ליה כי היכי דניחא אבל אין נותנין לו ריבית דישראל קרינא ליה, לשון תוספות (עבודה זרה כ"ו ד"ה אני), כדאיתא התם (ב"מ ע') מרבה הונו בנשך ובתרבות לחונן דל יקצבנו (משלי כ"ח) אמר רב כגון שבור מלכא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא (שכרא) [נצרכא] אלא אפילו ריבית דגוי איתביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי תשיך תשיך עצמך לגוי ופי' ר"י לא סגי דלא מנשך ליה גוי אלא מאי למעוטי ישראל בהדיא כתיב ולאחיך לא תשיך ומשני לעבור עליו בעשה ולא תעשה. תנן לווין מהן ומלוין אותו בריבית וכן גר תושב אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא בכדי חייו (רב הונא) [רבינא] אמר הכא בצורבא מדרבנן עסקינן מאי טעמא אסרו רבנן בריבית דגוי דילמא אתי למסרך (מערבא) [צורבא] מרבנן לא אתי למסרך איכא דמתני להא דרב אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם פשיטא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא אפילו לגוי בריבית וישראל בחנם, עכ"ל התלמוד פרק איזהו נשך (שם ע"א).
ואסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר לו עשה עמי מלאכה היום שהיא שוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחרת שהיא שוה כשנים לפיכך אמרינן התם שלא יאמר אדם לחבירו נכש עמי היום ואני אעדור עמך למחר ולא יאמר חורש עמי בגריד ואני אחרוש אמך ברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר.
